כתיבה לצורך כתיבה היא קשה.עברו עלי הרבה דברים קלים ומשונים ויחד עם זאת לא קרה כלום.לפני כשבוע חגגתי גם אני עם כולם את חג פורים. השנה יותר מתמיד החג הרגיש לי סליזי ומלוכלך והפגיש אותי שוב עם מקומות קשים שעוד קשה לי להביט בהם. האמת שבשבועות האחרונים אני עוברת תהליך מאוד מסוים עם עצמי, אני קוראת ספרים. והאמת לא ספרים מסוימים, אבל יצא כך שכל ספר שיקף לי את עצמי ואת חיי בצורה זו אחרת. כן. התחלתי לעבור תהליך. לקרוא על עצמך במילים של מישהו אחר, זה מעט מבלבל. בפורים העיר התעטפה בשלל מסיבות ואירועים ואני ניסיתי לחלק את זמני ביניהם, קרו מגון דברים אבל רציתי רגע להאיר על שני מקרים שמעט משקפים אותי ואת התנהגותי.המקרה הראשון הוא שהגעתי בחמישי למסיבה של חברי בפאב הבית לאחר עבודה. במקום הכרתי בחור חמוד, צעיר ומעט מגומגם. שנינו היינו שיכורים (כן, פה כבר מופיע אחד המוטיבים הבעייתיים) לא לקח הרבה, ומצאנו את עצמנו פוסעים לעבר מיטתי ומסיימים בסיפוק משותף. אני כרגיל בעולם המונחים שלי, סטוץ= אין המשך. אבל טעיתי. בוקר למחרת הבחור כבר התקשר, ושאל עם אני הולכת למסיבה של איזה מפורסם סוג ד’ שהפך ליחצן. אמרתי שלא וקישרתי אותו לאותו סלב. למחרת הוזמנתי למסיבת פורים אחרת, הצעתי לו להצטרף אך הוא סירב בטענה כי האלכוהול של ליל אמש הרג אותו. 

לילי שבת: באותו ערב היות והבחור לא הגיע, והייתה מסיבה פראית, שתיתי. ושתיתי ושתיתי. הייתי עם הגרמנייה שהחליטה והיות והיא עוזבת את הארץ, היא הולכת להצטלם עם כל החתיכים במקום, וכך כמו שתי מפגרות ניגשנו לזרים וביקשנו להצטלם איתם. והם הסכימו. עד שהגענו לטייס. הוא לא באמת טייס אבל זו הייתה התחפושת שלו. אותו בחור מגיע מידי ערב למקום בו אני עובדת, המקום בו התקיימה המסיבה. מפה לשם הוא סרב להצטלם עם חברתי, ואני ששתיתי יותר ממספיק, התחלתי להטיח בפניו בצורה רעה ומלגלגת מראה מכוערת. התחלתי לומר לו שהוא אדם פאטתי, שכל ערב הוא מתרועע כאן עם בחורה אחרת. שהוא ריקני ומסכן ובודד. ושהוא פשוט מעורר רחמים.  כן, ככה, מהמקום השתוי שלי עמדתי מול אדם זר, והצבתי בפניו את המראה הכי כואבת ומכוערת שניתן. הוא רתח. לא רתח, רעד מזעם. הוא קרא לי חוצפנית ופנה למנהל המקום בבקשה שיפטר אותי מתפקידי במקום. הוא צדק. אני נסעתי במהירות מופרזת וחציתי אין ספור קווים אדומים. המנהל שלי נזף בי. קיבלתי נזיפה. אבל בפנים אכלתי את עצמי. אפילו שאותו בחור הוא אידיוט גמור, הבנתי מה עשיתי. הרי אני לא שונה בהרבה ממנו, ואותו הדבר איזה ברמן או מלצרית בכל מקום אחר בעיר היו יכולים להצביע עלי, הרי יש כל כך הרבה אמת מכוערת שיכולים להשליך בפני, אבל לא. אני שלא יודעת לרסן את קיא המילים שלי כשאני שותה הלכתי והשארתי אדם זר עם מטען של עלבון ובושה. הוא כמובן לא קיבל את הסליחה שלי, הוא רק רוצה שאני אשלם, ואשלם במונחים שלו – שיפטרו אותי.בהמשך הערב שתויה ומבוישת ישבתי לצד איזה שולחן. אחד הבחורים במקום התיישב לצידי והתחלנו לדבר. הוא רווק בן 42 עורך דין. לא מאמין באהבה לא מאמין בשאיפות ובשמחה. הוא חי כי זה מה יש, וכי להתאבד זה מאמץ גדול מידי. יופי- שמו מולי עוד מטרה. כמובן התחלתי במלמולי השיפוט שלי. נכנסת ונכנסת, מבקרת ויורדת, מנסה למנף ושוב נותנת סטירה, מנסה להעיר פה מישהו משינה עמוקה, שיתעורר ויראה את יופיים של החיים. הבחור הזה לעומת הקודם רק נדלק מכך יותר, ובלי ששמתי לב תפס את פני בנשיקה עוצמתית. אני שיכורה מתנשקת בקצרה עם בחור בן 42 . הלכתי הביתה. הרגשתי בחילה קשה מעצמי. באיזו זכות אני יורה ככה באנשים חפים מפשע ברחוב? מישהו ביקש ממני, מישהו מינה אותי? והרי האמת הזו שאני יורה, היא האמת שלי על עצמי. על הבדידות שלי, על הכאב שלי, על הריקנות שלי. הכול שלי. אבל כמה קל לקפוץ בטרמפולינה גבוה ולהצביע מהנקודה הגבוה ביותר על כמה כולם קטנים. 

שבוע חדש: הייתי בסטרס נוראי. התפתחה לי פריחה בכל הגוף. כמו מצורעת התגרדתי ולא נשמתי. הבחור מחמישי פתאום הופיע, מתקשר ממרחק ביטחון- אס אמ אסים , פייסבוק. לא שיחות טלפון מעמיקות. מהעבודה שלחו אותי לסקר איזו מסיבה ברנז’אית על גבול העיסקית במטרה למצוא סיפורי רכילות. הזמנתי אותו איתי. הוא הגיע, ויחד העברנו ערב שלם, צוחקים, מדברים חולקים- אבל לא נוגעים. פעם בכמה זמן הוא שולח ליטוף מהוסס לפני אבל זהו. אין נשיקה. לקראת אחת אנחנו הולכים, הוא למסיבה עם חבריו, אני למסיבת יומההולדת של זיזי. אבל לא התנשקנו- אני חוזרת ואומרת באוזני חברי. אז תחכי ותראי הם אומרים לי.  הוא נעלם. לא שמעתי ממנו שלושה ימים. סימוס קלוש, משהו לגבי מסיבת האח הגדול וי אי פי. הבנתי, הוא לא רוצה אותי, הוא רוצה את הקשרים שלי. עשיתי מה שכל בחורה נורמאלית עושה בימינו- מחקתי אותו מהפייסבוק. ביי. הוא התקשר. אתמול ליתר דיוק. בדיוק סיימתי את האימון הראשון בסטודיו C מלאה אדרנלין. עניתי. הוא גמגם. מה שלומך, ומה המצב, ומה עושה. על הדרך הוא ניסה בדיחה לא משעשעת על סקס עם האקס.קשה לו. והשיחה מקרטעת, שיגיעו כבר עם צוותי הצלה, כי השיחה הזו טובעת ולא נעים לראות את זה קורה. אז מתי נפגשים, הוא שואל. ואני קרה כקרחון, עונה בכלבתיות רהוטה, למה נראה לך שנפגשים? זה שהתחלנו את הקשר בסטוץ זה לא אומר שאני אוספת יזיזים. הוא שותק, אני מצחקקת (חתיכת מטומטמת, למה אני חושבת שמותר לי לצחקק עכשיו) טוב, הוא שוב מגמגם, יש בו משהו כל כך מגושם, הוא לוקח אויר ועם כל נשימה אני יכולה להרגיש איך הוא מתפלל שהשיחה תגמר. טוב, הוא אומר, אפשר גם להיפגש למשהו אחר. עניתי שאחשוב על זה ונפרדנו לשלום. שוב אני מבולבלת, שום דבר פה לא הולך לפי מונח המושגים הרציונאלי של יעל (כן, בקרוב מאוד אני אפרסם אותו, ואפיץ חנם לכל בית בישראל). השותף שלי חזר הביתה, כן אני והוא הפכנו לחברים טובים לאחרונה, משתפים ונותנים עצות כאילו היינו שתי חברות מהתיכון. הוא מקשיב וגם שומע, ואז מפתיע אותי בתשובתו- למה שלא תתני לו צ’אנס? למה שלא תפגשו? חשבת על זה שגם הוא מבולבל? שכבתם, יצאתם לדייט אפלטוני, התכתבתם על מסיבות. מי יכול להבין פה בכלל מה את רוצה או מה הוא אמור לרצות. ברור שיש לו עניין, אבל הוא אבוד. הבן אדם מתקשר אלייך, מגמגם, מתפתל ואת לא מרפה. אולי תרפי קצת, אולי תנסי משהו שאת לא שולטת בו? אולי תפסיקי להחליט לעצמך מה יהיה הסוף של כל דבר? 

השתתקתי, יכול להיות שהשותף שלי מציב לי מראה? יכול להיות שהוא תופס את מקומי הפעם? המילים שלו חדרו אלי. בנוסף כל הספרים שקראתי ואני קוראת הכו בי. לשחרר. לשחרר. לשחרר. להפסיק עם מערכת השיפוט הזו. כלפי עצמי, כלפי כולם. כל השנים האחרונות אני בטוחה שאני חיה בחשיבה חיובית, שאני פתוחה לחיים וחיה באמונה טובה. אבל טעיתי, אני סוחבת על גבי הרים של מחסומים. אני רוצה אהבה, אבל כל גבר הוא עדיין אבא שלי, שאני רק מחכה לרגע שגם הוא ייעלם מחיי, כל עבודה , טובה ככל שתהייה היא עדיין המורים שלא מאמינים ביכולתם ואומרים שממני לא יצא דבר. כל האנשים סביבי הם לא חברים הם סה”כ הילדים שמחכים שאפול ואכשל. ויש לי רגעי חסד. ויש לי רגעי גאווה עצמית ואושר. אבל אותו אושר בא בעיקר כשזה אני אחד על אחד עם הכלב שלי, כן הוא היחידי שאני באמת בוטחת בו שמקבל אותי כמו שאני. אז זה קשה ואני בטיפול. ואני מבינה שעל אף שאני פצועה מהרבה כיוונים, הגיע הזמן להתחיל באמת ולהאמין שמגיע לי טוב. ולהעיז, ואולי שוב להיפגע- או יותר טוב, אולי באמאת לתת לכל הטוב שמגיע לי להיכנס, כי כרגע אני רק מתחמקת ממנו..  ברביעי אנחנו נפגשים לסרט. מעבר לזה אני לא חושבת יותר J

ושוב אני מוצאת את עצמי חסרת אויר מיואשת מהעולם הדביק הזה שנקרא דייטים.

יצאתי לאחרונה לשלושה דייטים, השמות שלהם, הפרצופים שלהם ומגע השפתיים שלהם הכול מעורבב לי. שלושה פרצופים בשלושה שבועות . זה מתחיל במבט הראשון, המפגש בו בוחנים אחד את השניה, יושבים ומדברים. אתה, הם אני , נפתחים , מספרים, מרשימים, צוחקים, אתה שולח יד, מלטף. שותים וממשיכים לפלרטט, לספר על חוויות החיים שחיזקו ועיצבו את האישיות המרשימה שלך. אתה מתע’קש ללוות אותי הביתה, אנחנו עומדים מתחת לבית שלי, אתה נושק לי, משחק לי בשיער, מעביר אצבע מתגרה על האף שלי ושואל בעדינות אם באמת סיימנו להערב. אני מחייכת בנימוס, נותנת נשיקה ונכנסת לבדי הביתה.

שם זה נגמר. זה לא ממשיך, הטלפון לא מצלצל, אתה לא מסמס. אולי הודעה הססנית אחת ואז נעלם.

ושוב אני נשארת עם הטעם המר הזה, טעם ששום וודקה או סיגריה לא מעלימה. האכזבה ששוב לא עברתי את השלב הראשון. כמו במשחק מחשב שיש איזה קוסם שמונע ממני להגיע לטירה. ואני חושבת מה הפעם עשיתי, איך שוב הרסתי. איך שוב הברחתי?

את השניים הקודמים הצלחתי קצת לשכוח. אבל הבחור מהסופ”ש האחרון אני זוכרת משחזרת. הכרנו בפייסבוק, הוא פנה אלי. התחלנו להתכתב, שואלים מתעניינים, ככה כמה ימים ועברנו לטלפון, גם השיחה הראשונה זרמה טוב. הוא הפתיע אותי באמצע יום עבודה והגיע למשרד שלי, דיברנו איזה 5 דקות, הוא לא נראה הכי טוב אבל בגבולות החמוד,  כך לפחות אישרנו את שלב הרושם החיצוני. המשכנו.  שוחחנו בטלפון הסתמסנו, ובחמישי האחרון נפגשנו. שנינו שתינו מעט. הוא שאל אותי שתי שאלות שמעט הטרידו אותי. הראשונה הייתה מתי לאחרונה היה לי חבר (אוקי, אני מבינה שהוא רוצה לוודא שאין לי רגשות טריים למישהו) והשאלה השנייה הייתה, אחרי כמה זמן אני שוכבת עם מישהו? השאלה הזו מעט הגעילה אותי. לא חשבתי שיש צורך לתת תשובה על דבר כזה אז התחמקתי בתשובה עדינה והסברתי שזה משתנה ואין לזה חוקים. כן כנראה נפלתי עם התשובה, כי גם הוא לא טרח להתקשר לאחר אותו הדייט (וכן, סימסתי לו, הוא לא ענה). ישבתי עם חברה לשיחה להבין באמת ובתמים מה אני עושה לא נכון. וכמה שהתשובה הזו בנאלית ולא מספקת, וואלה, זו לא אני זה הם. זה הזן גברים המבולבל והמתוסבך הזה של התל אביבים, וכן כתבתי על זה אינספור פעמים, אך משום מה אני תמיד נותנת להם שוב צ’אנס. למה להכליל קבוצה שלמה, אבל וואלה זו האמת. ולי באמת ובאמת אין כבר כוח. אני מוצאת את עצמי מזלזלת ומפקפקת בקבוצה הזו שנקראת גברים בתל אביב… והתסכול הגדול שלי הוא שאנישוב בנקודה הזו המיואשת, שאין לי חשק לתת יותר צ’אנס לאף אחד. אין לי כח לעבור את השלב הזה של דייט שמרגיש מוצלח ואני רוצה להתלהב ממנו אבל אני לא מסוגלת כי אני יודעת שהאכזבה בדרך, והיא באמת לא מאחרת להגיע. ואני שואלת, למה אתם כל כך זורמים ונראים מעוניינים ומחמיאים לאורך הדייט ואז נעלמים, למה לא לומר לי כבר באמצע או בסופו של הדייט שאתם לא חושבים שזה ילך? למה לתת לי להמתין ולהבין לבד שזה לא.. בהחלט שחקנים טובים

צרות וטראומה

בהמשך לעלילות התאונה שלי, הצטרפתי השבוע לקבוצת פוסט טראומה של טיפול באומנות ודרמה. נאמר לי שהקבוצה עוסקת בפוסט טראומה של תאונות דרכים וכי בקבוצה חבר’ה צעירים “כמוני”.לאחר שנאבקתי בכוחו של הזמן ודילגתי במהירות בין שני אוטובוסים ביום גשום וסגרירי, הגעתי לקבוצה. להלן חברי למסע - ש’ הלום קרב מתעלת סואץ. א’ נהג מונית שנחטף, נאנס ועבר התעללות קשה על ידי פלסטיני. רבי י’, עבר שתי תאונות כאשר בשנייה כל ידו ופלג גופו נשרפו, ש’ עברה תאונה דרכים לפני שנתיים כאשר שהתה ברכב שהתהפך, ד’ נדרסה על ידי אוטובוס ונ’ משורר ומנקה חלונות שלא הרחיב על הטראומה שלו. אה, כן ואני- תאונת קטנוע. כל אחד סיפר ופרס את חוויותיו והתמודדותו מהשבוע שחלף, כל אחד מהם מסביר איך חלון הוא אינו חלון אלא קרש מקפצה לעבר המוות המיוחל. כן- רק למות האנשים האלה רוצים. ציירנו ביחד בגואש ועשינו תרגילי דרמה עם צעיפים- ובמקום לעבור חוויה מחזקת ומעודדת מצאתי את עצמי בטראומה מחודשת, במיוחד לאור הרומן החדש בין ש’ הבת ימית ונ’ מנקה החלונות, שמצאו לעצמם מכנה משותף – הרצון להתאבד ומהר.   

חברות

 השבוע זו כבר פעם שנייה שאני שומעת ביקורת מלגלגת על חברתי. האמת שלא רק הביקורת הייתה אלה התובנה והאמרה שמא “הראה לי מי חברייך ואומר לך מי אתה”. יש לי חברה שכפי שאנו נוהגות לומר יש לי ולה אמות מוסר שונות. היא קלילה וזורמת יותר וניתן לומר שיחסי מין עם גברים מזדמנים הינו משהו אשר בשגרה שלה. אך זוהי, וזו דרכה, ואיני מתכוונת לשפוט ולהעביר ביקורת עליה. רק מה? נתקלתי בשתי סיטואציות לאחרונה. הראשונה הייתה כאשר אני וחברתי היינו בפאב ואחד הבחורים שאל אותי אם אנחנו מכירות מלפני כי זה נראה שאנחנו ממש לא קשורות או דומות אחת לשנייה, כאשר שאלתי אותו לכוונתו הוא אמר שאני “רומנטיקנית” כזו והיא “הזונה”. מיד תיקנתי אותו ואמרתי לו שלא הייתי מגדירה אותה כזונה, אך היא בעצמה לא ממש מיהרה להתגונן או להתווכח מול העובדה שנקבעה. לפני כמה ימים שוב יצאנו. הפעם חברתי פנתה לאחד הבחורים במקום ותבעה ממנו לקנות לה צ’ייסר.לאחר כמה חילופי מילים בהם ככל הנראה הגבר לא התרשם לטובה, הוא פנה אלי ושאל האם זו חברתי. כמובן שאישרתי ושאלתי למה. אז הוא החל בשפך מחמאות כגון- היא מגעילה, וולגארית, לא מנומסת, גסה, זולה ועוד… ואז המשיך- “רק שתדעי לך שאת לא נראית טוב כאשר את מסתובבת עם בחורה כזו” הסברתי לו שאני וחברתי אנשים שונים, אך היא עדיין חברתי כי היא הפגינה חברות מספר לא מבוטל של פעמים וזה מה שהופך אותה לחברתי, והיא אדם בוגר שבוחר להתנהג כפי שטוב בעיניה. הוא המשיך וטען שאם חבר שלו היה נוהג בצורה מבישה הוא היה לוקח אותו לשיחה ומעמיד אותו במקומו על מנת שלא ישפיל עצמו שוב. אז שוב הסברתי בפניו שלי ולחברתי יש הרבה חילוקי דעות באשר להתנהגות מוסרית מה היא ועוד, וממזמן ולטובת חברותנו הסכמנו על לא להסכים. כל אחת תחייה על פי אמונותיה שלה. אז הוא המשיך וטען כי אני עושה טעות שאני נשארת חברה שלה, כי היא מכתימה בהתנהגותה גם את שמי, ושרוב הגברים אם יראו את התנהגותה שלה מיד ישליכו זאת עלי כחברתה. אותי כמובן זה קצת ביאס, כי חשבתי שלמרבית הגברים יש את האינטליגנציה הבסיסית לא להכליל.. אבל כנראה שטעיתי. 

דייטים לפני שבוע זפזפתי בין שני גברים. האחד רוצה משהו רציני והשני רוצה יזיזות. היות ולא הצלחתי להחליט מה אני רוצה ואם בכלל, מצאתי עצמי קרחת מכאן ומכאן. לא יזיז, לא חבר לא מאהב. אולי ככה באמת עדיף. בלי דאגות בלי שברון לב… כנראה החורף הזה יהיה קר יותר ממה שחשבתי

פתאום אני חוזרת וחושבת עליו. עברו כבר שנתיים והכל מרגיש עדיין טרי. הלב שלי דופק/כואב והעין מזילה דמעה.אני יודעת שאין לו מקום בחיי ולי אין בחייו, הוא נשוי, מבולבל, הרסני ואני  יש לי את כל החיים לפני, שלל אפשרויות של התאהבויות ונקודות פתיחה להקמת משפחה. ובכל זאת הוא מתייצב לי במחשבות כל לילה לפני השינה. הוא עומד שם עם החיוך ההרסני שלו במחשבות הקטנות שמתגנבות בשניה לפני שהעיניים נסגרות.האמת היא שלא חשבתי עליו הרבה מאוד זמן, מי שמכיר וקורא כאן ויודע כבר את סיפור חיי בכל מיני מובנים שמע עליו בעבר. לא חשבתי עליו מאז אותו יום התאונה, הוא היה ברכב עם אחותי חוזר איתה לאחר שייצג אותה בבית משפט, ואני ברגע הקריטי ביותר שחוויתי השנה גם בו הוא היה נוכח, מעברו של הקו מקשיב כאשר אני מפוחדת באמבולנס מספרת לה על חיי שהתרסקו. המוזר הוא שאני לא זוכרת שאי פעם אהבתי או יותר נכון הייתי אי פעם בחיי כה אובססיבית על מישהו. אני חושבת עליו,על מ’,  חולמת אותו, מידי פעם אני אפילו נכנסת לכרטיס הפייסבוק של אחותו על מנת לדלות פרטים אודותיו. ובכל זאת עברו להן שנתיים, איך ייתכן ואני עוד עומדת באותו המקום וחושבת עליו? חזרתי לתחום התקשורת ופתאום אני רוצה להמציא כתבות רק לכדי שתהייה לי סיבה שוב לפנות אליו. מה אני חולה? ובתוך כל זה אני יודעת שאין לו מקום בחיי ולי אין מקום בחייו והאובססיה נמשכת,למה אני עושה משהו כל כך אסור? אני מחכה ליום שלא יהיה לי אכפת, שלא ארצה לשים את שמו ולחפש עליו כל פיסת מידע רלוונטית..

הוא הרעל שלי בכל מובן של המילה,הוא מכאיב לי, הופך לי את הבטן ומשאיר בי צורך להקיא

אני לומדת להגיד כן, לנסות ולא לפחד. וזה קסם , דברים קורים, אין היסוס- דלתות נפתות באורך קסם לפני. זה מדהים, הכל מרגיש כל כך נכון וכל כך טוב, חתיכה חתיכה הן נופלות להן בדיוק למשבצת הנכונה. ואני חשבתי שזה רק בספרים ובסרטים, אבל זה פשוט כך, האמונה, הנכונות- והמילה כן. זה התחיל כשהחלטתי שאני מעיזה, כבר המון זמן , אני חושבת מאז התאונה לא העזתי, לא קפצתי ראש. לא רציתי שמשהו יטלטל לי את החיים או יצור אצלי עוד מערבולת, אז הלכתי בצמוד לקיר, בחושך, רק לא ליצור עוד מהומות. הכול התחיל כשהבנתי שהעבודה שלי לא משביעה אותי, לא כלכלית ולא נפשית. התחלתי לחפש ולשאול על עבודה סביבי, ואז מהמקום הכי לא צפוי קיבלתי הצעה לעבודה שנתפרה למידותיי (יותר נכון , היא מעט גדולה, אבל זה במטרה לגדול לתוכה), לא חשבתי לרגע, והרי העבודה החדשה היא בכלל לא בתחום האופנה בו אני שוחה, אני קופצת למגרש של הגדולים- כלכלה, זה מטורף. אבל אמרתי כן. לא הספקתי להקשיב מה, איך ומי- אמרתי כן. וכך קורה ששבוע הבא אני מתחילה בעבודה שיותר ממושלמת עבורי, חיבור של שלושה עולמות שמעניינים אותי, תקשורת, הפקת אירועים וכלכלה. אני לא אשקר , אני מתה מפחד, אבל אני גם יודעת שזה נכון עבורי.

המשכתי לומר כן, אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה בה הייתי כל כך נאהבת, מוחמאת ומחוזרת. זה כאילו זורח ממני איזשהוא אור בלתי נראה. האמת שאתם תצחקו עלי, אבל לפני כשבוע וחצי התחלתי בתרגיל מופלא שהמצאתי לעצמי, כל פעם שאני בדרכי לעבודה בפאב על האופניים אני לוקחת נשימות עמוקות , ובנשיפה אני מדמיינת שיוצאים לי מהפה מלא מלא פרפרים זוהרים. זו תחושה מדהימה, כי הפרפרים גורמים לתחושה של – כמה טוב אני מוציאה מעצמי. באמת, תנסו את זה.

הייתה לי השבוע עוד חוויה שאני מעדיפה לקרוא לה הזויה. בתחילת השבוע זרמנו אני ושלושה מחברי לפאב. ישבנו שתינו, אכלנו וניסינו לספוג את אווירת המקום. ואז הוא נכנס, אני והקטנה החלפנו מבטים, ואישרנו- זה הוא. הדוגמן בו הייתי מאוהבת במיטב שנות שרותי הצבאי, כל הלוח במשרדי כמש”קית חינוך היה עמוס בתמונות הקמפיין שלו, ואני הבטתי בפניו היפים בהערצה אין סופית. עכשיו הוא עמד לידנו, וחברי, שכבר היו עייפים רק ביקשו ללכת הביתה. לא חשבתי יותר מידי ובהשפעת הבירה ששתיתי , שרבטתי על דף נייר את מספר הטלפון יחד עם שמי ונתתי למלצרית שתמסור לו. כמובן שחברי צחקו עלי, כי הרי זה קצת פתטי, אבל לא חלפו להן 20 דקות והבחור התקשר. דיברנו קצרות וסיכמנו שהוא יגיע אלי הביתה, סגרתי את הנייד והתחלתי מרקדת במקום כמו ילדה בת 12 כשאני קוראת בקולי קולות “ההורס בא אלי הביתה, ההורס בא אלי הביתה” נרגשת סידרתי מהר את הדירה, וחיכיתי. בשלב מסוים הרגשתי שאני כבר נרדמת, אז סימסתי שנראה לי שאני מוותרת, הוא מצדו התקשר וביקש שאמתין כי הוא מחפש חנייה. קולטים ההורס התחנן שאתן לו צ’אנס? הוא הגיע,כן, ברוב יופיו ונסיכותו הוא נכנס אלי הביתה. הוא יפה, כמו פסל. ישבנו במרפסת, עישנו סיגריה ושתינו קפה, הוא סיפר שהוא בביקור בארץ ושעוד שבוע חוזר לחו”ל ואני סיפרתי על עצמי. לא חלפו הרבה מילים עד שהתחלנו להתנשק. הוא מנשק נעים ויש לו ריח טוב, אבל מה- אולי זה יישמע מוזר, אבל הכול מושלם, לפי הספר, הבחור מהחלומות שלי, עומד מולי מנשק אותי ברכות, אבל זה לא עשה לי כלום, הוא לא הטריף אותי, זו הייתה פנטזיה עם גוף ריק. התחלנו להתפשט, ואז משהו פשוט כבה, לא הייתה כימיה בינינו. הוא התלבש והלך. זהו. אני נותרתי על המיטה יושבת, חושבת על מה שזה עתה קרה. והבנתי שפשוט הכנסתי עוד סיפור לעולם הסיפורים המוזרים שלי, כי כן, זה היה פאקינג מוזר. מה שכן, זו בהחלט חוויה שמרימה לי את האגו לשחקים.

 כן זה בהחלט היה שבוע מדהים שאני לא רוצה שייגמר, או שהאמת, אני כבר רוצה ששבוע חדש מופלא ועוד יותר מפתיע וטוב יתחיל.. ולמי שקצת קוראים פה. אתם בטח כבר מצליחים לעקוב אחרי השינויים וההתפתחויות בחיי, ולכן לא ממקום של התנשאות אלא של ניסיון, למי שנמצא במקום לא טוב בחייו, תזכרו שהטוב מתישהו מגיע, ואז הולך, ושוב מגיע.. רצף של נקודות אור וחושך. אלה הם החיים.

ולסיום אני מצרפת את השיר והקליפ שאני פשוט מתעלפת עליו:

 http://www.youtube.com/watch?v=qrO4YZeyl0I

אני משלימה הכנסה בפאב. חשוך, מיוזע, מלא בהורמונים. בתור מלצרית אני אינני מגיעה כמבלה, אני עובדת, צלולה , מפוכחת, רואה איך עולם שלם מטשטש לו בהדי האלכוהול. זה מדהים לראות לילה שלם בפאב בעיניים מפוכחות.הם נכנסים, חלקם זוגות, חלקן מגיעות בחבורות או עם חברה, בלונדיניות, חנוקות בבגדים צמודים עם חזה שזועק למגע, הם מגיעים מקולחים, מגולחים, השיער מבריק העור שלהם מריח מגבריות מתאמצת.טורפים, ציידים, איילות שרוצות להיטרף, להיבלע. הם נכנסים, מאופקים, הבגדים מונחים עליהם בדיוק, האיפור מוקפד, השיער בוהק, העיניים מחפשות מנסות להתמקד, החיוך מזויף מנסה לשדר נינוחות. כל אחד מוצא פינה.משקה ראשון- התחלה.

המקום מתמלא האלכוהול זורם, גלים של תשוקה, אילו שהיו לבד מצאו פרטנר לשיחה, אלו שהגיעו בזוג מצאו בתוכם חומר בערה. לאט לאט ידיים נשלחות, שפתיים נצמדות, ואני עוברת ביניהם כאשת צללים, הם לא רואים אותי, הם לא מבחינים בי. אני והמגש שממשיך את ידי כמו אובייקט זר, אנחנו קיימים ולא קיימים. אני עוברת עם עצמי סוג של תהליך פסיכולוגי, אני מביטה בהם ולא רוצה לראות את עצמי. אני מסתכלת על הנשים הבודדות, אילו שחצו כבר מזמן את גבול ה30, מגיעות מתוחות, נואשות לאהבה ואפילו סתם למגע כלשהוא, הן יודעות שיש יפות מהן ולכן הן זורקות עצמן על גברים בוגרים מקריחים, כאלה שבאמתחתם חשבון בנק מנופח. הן רוקדות משתחררות, מפלרטטות ונוגעות, הן יודעות שגם הפעם זה לא יוביל לטבעת אבל לפחות מישהו גם אם זה בתוך אדי האלכוהול יחבק אותן הלילה- אז זה בסדר. אני מביטה בהן, ומפחדת שיום יבוא ואתעורר להיות אחת מהן. אני בת 27, כבר שנה וחצי לא הייתי בזוגיות, אני רואה אותן ולא רוצה לראות את עצמי. יש בי גאווה ותחושה שאני טובה יותר, אמיתית יותר, מאופקת יותר. אני  מעט מזלזלת אבל בעיקר משקשקת מפחד שזה יהיה גם סופו  של הסיפור שלי.

ישנו הזוג, הזוג המוזר אני קוראת להם. זה לא באמת זוג אחד, יש הרבה כאלה. הם יושבים צמוד לקיר, על שולחן. הם לא מביטים בעיניים , אוכלים קרפצ’ו ואיזה סביצ’ה דג, היא שותה דיאט קולה, הוא רוצה להרגיש גבר מזמין סינגל מאלט. הם מסיימים, לא מחליפים מילה, היא לרגע אומרת משהו על האווירה והמקום והוא מהנהן בראש חושב על התקופה שהיה רווק, הוא אפילו לא טורח לבחון או להסתכל על בחורות מסביב אכול יאוש. כשהאלכוהול מתערבב בדמו הוא שולח לה לטיפה על הירך, היא מסמיקה וקצת נזכרת שהיה שם פעם מזמן עוד משהו. הם קמים והולכים, יודעים ששוב הם חוזרים לאפרוריות של חייהם.

אני מביטה בהם ורואה אותי, רואה את כל הפחדים שלי מתנקזים לאותו המקום. אני מחכה שהגורל שלי יהיה אחרת, אבל זה כמו מפלצת. אני מבינה שזו העיר הזו, תל אביב, היא אוכלת אותנו חיים, מתישה, מבודדת, משגעת, מלחיצה, מבלבלת. ואנחנו נשארים, לוקחים עוד עבודה, מחכים לאהבה, מחכים לפריצה ולעליית המדרגה, רוצים להיות עם “המצליחים” אבל גם הם ריקים.. ואני שואלת, אולי זה רק הפאב שאני עובדת בו, המקום הזה בתל אביב שאליו מתנקזים כל המשפעים התרבותיים שלנו, בסופרים ומשוררים לצד כוכבי רוק בהתהוות, מאחוריהם אלה שרוצים להיות ורוצים לגעת, הם לא באמת ייגעו, הם באים מידי ערב, יד אחת מחזיקה כוס ויד שניה אוחזת בג’ויינט רועד. הם מגיעים לידי טישטוש מוחלט, קמים בצהריים מתפכחים ובערב שוב חוזרים- הם לא מהזן היוצר. הם לא ייגיעו .

אני מביטה בהם ורואה ערימות של גופות ללא נשמה, שותים מרוקנים את חוט המחשבה, נעים לצלילי מוזיקה- מתנתקים. איך זה קרה? והיופי הוא שמצד אחד אני יודעת שיש לי נשמה, והמון אהבה ואני רואה עצמי כל כך שונה מכל אותם המחפשים עם העיניים הריקות, ומצד שני אני כל כך דומה אליהם, כי מה שהם מחפשים זה גם מה שאני רוצה…

 http://www.youtube.com/watch?v=UOewegX7H-Q&feature=related

- יותר מידי סיגריות, הריאות שלי מצפצפות כמו לפני קריסה סופית

- פחות מידי שעות שינה ותשישות נגררת ומערכת החיסון שלי כבר לא פועלת

-  ערבים אין סופיים של עבודה ויומן הדייטים שלי ריק מפגישות שלא לדבר על הלב שמזמן כבר שכח איך מגבירים פעימה לקצב של אהבה

- אין ספור שיחות שלא נענות ביום לנוכח לחץ עבודה, ושקט מוחלט בערב לאור חברים שהתייאשו מחוסר ההיענות התמידי שלי וההברזות החוזרות ונשנות.

-  אבל אני מרוצה. כן, זה מוזר להגיד את זה. אני תשושה, אני עובדת קשה, חיי אינם חיים של ממש לאחרונה לאור תחזוק שתי עבודות במקביל, אבל משהו בי מחייך. אני מרגישה סוג של גאווה אישית, איך אני בכל זאת עובדת ומצליחה בכוחות עצמי להתמודד, ולהתפרנס על אף שהעיר הזו מוצצת ממני כל שקל אפשרי. ואני לא אשקר, חייתי בפזרנות ובזבזנות ללא מחשבה קדימה, מצבי הוא לא בכדי, אני לוקחת עליו אחריות מלאה. עשיתי רצף של טעויות לא מחושבות בחיי, ולכן אני משלמת על כך, כנראה.

- לאחרונה, בעקבות לילות ללא מנוחה, ורכיבה ארוכה על אופני בשעות לילה מאוחרות אני מוצאת עצמי מעלה בתוכי מחשבות והירהורים אין קץ לגבי רווקותי. היא קשה לי. החזרה למיטה הריקה מידי לילה, והטלפון שעומד עירום משיחות צורבים בעורי את אותה הבדידות. אך מנגד לעצב ולתהיות על חיי כסינגלית, עומדת לה זקופה אותה הבררנות, אותו הויתור וחוסר הרצון של הבאמת להתאמץ, הטלפון שלי השבוע צלצל משני מחזרים- אפילו לא טרחתי לענות או להשיב להם. והם שניהם באמת לפי הספר.. אבל התעצלתי

ולסיום אולי לפעמים חלומות הם השתקפות המציאות- היה לי חלום בו עמדה על עדן החלון שלי צפרדע ענקית, היא הביטה לי היישר לתוך העיניים, ואני רק פחדתי ממנה איימים וגירשתי אותה בצרחות. היא ברחה. ולהלן הפירוש של חברותיי למשרד, האהבה מונחת לי על עדן החלום בתור צפרדע שעלי להפוך לנסיך, ובמקום לבוא ולנשק אותה על שפתיה, אני נבהלת ממנה ומגרשת אותה בצרחות..

תכל’ס זו נקודה למחשבה בשבילי….

התבגרתי. זו איזו תחושה שפתאום מתיישבת עלייך ואתה מרגיש אותה, מעט כבדה אבל לא כואבת, משהו כזה שיושב בין הסרעפת ללב, חלל מלא כזה באויר דחוס. ואני , אני התבגרתי. זה לא ברגע, אלא בסדרה שלמה של אירועים שקרו אחד אחרי השני. לאחרונה אף הרגשתי עצמי מביטה בסוג של התנשאות מעט מגעילה לעבר חברי ואלו שהיו חברי ואלו שעומדים להיות חברי, היה לי מבט כזה לעברם שרק אומר- אני לא קורצתי מהחומר שלהם- הייתה לי סוג של התעלות, ולא זה לא באמת מהמקום המתנשא, זה רגע שהגיע לאחר כמה אירועים דחוסים בחיי לאחרונה שגרמו לי לראות ולהבין שאני שונה. כשאני מביטה רק על השבוע האחרון בחיי (פירוט בהמשך) הרגשתי שאיש ממכרי לא יוכל להבין אותי ולו ורק בגלל שאיש מהם אינו חווה או חווה בחייו את אותם סיפורים שמתקבצים להיות סיפור חיי. ולא אני לא מסכנה חס ושלום, אני רק אומרת שלא הצלחתי לפגוש מישהו שהבטתי בעיניו ויכול היה להבין ולו בטיפה את התחושה. אין כאן ברי מזל או חסרי מזל, יש כאן פשוט מציאות שונה, ולפעמים במציאות שלי, שאולי רק אחותי יכולה להבין אותי בתוכה זה מרגיש הרבה מאוד בודד.

השבוע שלי היה כזה- מצאתי ושוחחתי לראשונה מזה 14 שנה עם אבא שלי, מצאתי עבודה חדשה נוספת ומרגשת, היו לי שלושה מחזרים עקשניים ביותר, הכלב שלי נסע לככב בסרט (כן, הכלב רוצה להיות שחקן אני לא אעמוד בדרכו) ובנוסף רעיון מדהים שהעליתי בעבודה שלי אושר ויוצא לדרך. הכול בשבוע אחד- ולי יש לב אחד וזוג ריאות שצריכות להכיל את הכול- בלי אלכוהול (שתיתי רק יום אחד השבוע) ובלי סמים.

כמובן שמתוך כל מה שכתבתי כאן אני רוצה להתייחס לאבא שלי. מאוד קשה לי לכתוב על כך ובגלל זה גם כאשר נשאלתי על ידי חבריי על הסיפור הנ”ל היה לי מאוד קשה לספר. אני מרגישה שעל אף שהמילים הן חברותיי ויודעות להביע את כל אחת מהבעותיי ורחשי ליבי הפעם אין זה המצב. אני בעצמי לא יודעת איך אני מרגישה. הסיפור כל כך גדול ועוצמתי ומצד שני כל תיאור והסבר מגמדים אותו אל מול הסיפור האמיתי. ושום דבר לא מצליח באמת לבטא את מה שאני מרגישה.איש יהוד וטוב (לא זו לא מעשייה) פגש את אבי לפני שלוש שנים. אותו איש יקר הקשיב במשך שלוש שנים לסיפורו וליקט ממנו מידע שלב אחר שלב. אבא שלי הוא לא יהודי, אך לאחר (ובבקשה לא לצחוק) שהיה קרטל סמים גדול בארה”ב ואיש מאפייה, או כפי שחבריו קראו לו דון, נמצא כמהגר לא חוקי אי שם בתפוח הגדול והיות וחזותו כהה ולטינית נשלח מיד לעבר מדינת החלפיניו והטקילה- מקסיקו. ונשוב לאותו יהודי יקר- אותו האיש דאג לאבי שהגיע לעיירה נידחת במקסיקו ללא כל מסמכים ותיעוד כלשהו, לפני כשנה חווה אבי שני אירועים מוחיים שכמעט לקחו ממנו את חיוו, וממקום זה, כאשר הרופאים לא משאירים בידיו עוד זמן רב לחיות (הייתה פגיעה גדולה בלב וכן כל צד שמאל שלו משותק)  סיפר לאותו יהודי על חטאיו והצלחותיו. בין סיפוריו הוזכרה העובדב שברחבי הגלובוס מפוזרים ילדים רבים שלו (משלוש נשים שונות) , שהבכורות הן כמובן אחיותיי ואני. היהודי נכנס למחשב ופתח כרטיס באותה תוכנה גאונית- פייסבוק (כן, דרכה השנה מצאתי את אחיי, את דודיי וסביי שכלל לא ידעתי על קיומם- זה לסיפור אחר) , הוא איתר אותנו ומשם כבר הסיפור התגלגל לכך שהגענו לשיחת הטלפון הגורלית- אני מנסה לכתוב בלי להיות צינית. זה קשה. היד רעדה לי, הלב דפק. 14 שנה עברו. לא שמעתי ממנו. מה הוא יגיד? איך הוא יישמע? מצד אחד יש בי כעס עצום ומצד שני אני יודעת שימיוו ספורים ואחרי הכול זה אבא שלי. מחייג. אבא? זו יעל, הבת הקטנה שלך .(הכל בספרדית, לא יודעת אם הוא בכלל זוכר עברית) הוא עונה וישר מזהה, הוא בוכה ומתרגש. מדבר מהר, ובוכה. מתנצל. מבקש שאסלח, שהוא יודע על הטעויות שעשה. הוא עוצר ומספר שלא נשאר לו עוד הרבה לחיות, שתמיד רצה להתקשר אבל פחד שלא נסלח, שנכעס על שהשאיר אותנו כאן להתמודד לבד. הוא בוכה, איש מבוגר, זה אבא שלי, והוא שבור, איש מלא בחרטה. אני עצורה ורצינית מידי פעם אפילו צוחקת. מנסה להרגיע אותו, להסביר שאני סולחת, שאני אוהבת. אחותי הגדולה לוקחת את הטלפון, היא לא יודעת ספרדית, מנסה עברית- הוא מבין. היא בקול שליו ומרגיע מסבירה לו שגדלנו שהתבגרנו, שהתמודדנו עם הכול והוא יכול להתגאות בנו ובמה שהפכנו להיות. היא ממשיכה ומסבירה לו שרק היה חשוב לנו לדעת שהוא חי, שהוא בסדר. הטלפון חוזר אלי, הוא מספר לי בקול רועד שיש לי עוד שני אחים בארה”ב ושאנסה למצוא אותם, בן 10 ובת 6, אני צוחקת, זה כל כך מתאים לאבא שלי. ואז בעברית שבורה, הוא אומר לי וחוזר על עצמו- יעלי אני אוהב אותך, יעלי אני אוהב אותך, יעלי אני אוהב אותך. פסיכולוגיה של החיים תקראו לזה, אבל לפעמים במשפט אחד אפשר לרפא פצע של שנים. פתאום בדקה אחת, חוסר ביטחון וחוסר אמון של שנים התנפצו לכדי שנייה. כאילו כל החיים אני יודעת מי אני, אבל פתאום הידיעה הזו, שאבא שלי, שנטש ונעלם לפני 14 שנה, אבא שלא היה לצידי בשום רגע מכונן בחיי, אבא שלא היה בכדי לייעץ ולחנך, אותו אבא, זה שכן אהב שהייתי ילדה ותמיד אמר לי שאני הילדה הכי יפה בגן אבל ברגע נעלם מבלי לומר מילה או לתת הסבר - האבא הזה חוזר אחרי 14 שנה ואומר לי שהוא אוהב אותי..

בחודש יולי כשכתבתי כאן לראשונה על אבא שלי, צוטטתי את השיר של אביתר בנאי- היום המילים הפכו עבורי למציאות: “… אבא אני רוצה לעמוד מולך ולהאמין שאתה אבא טוב. אבא אני צריך לדעת שאתה אוהב אותי, ככה סתם אבא טוב. אבא אני רוצה להיות בטוח בכל ליבי שלמסע הזה יהיה סוף טוב, שכל מה שאני עובר בדרך יהפוך חולשה לעוצמה גדולה. אבא אני רוצה לחזור אליי ולמצוא אותך שם איתי….”

זה כבר כמה זמן שאני מתחבטת עם עצמי וחושבת אין ספור מחשבות על גלעד שליט. הרי לא ייתכן שאין בכוחנו לעשות דבר. הרי במשך היסטוריות שלמות אנשים הובילו ועשו מעשים קיצוניים ומהפכניים יותר. ואנחנו שנקלענו לשגרה המתפנקת, לכך שכל אחד שקוע עמוק בהנאות החיים בזמן שהילד הזה נרקב לו שם בשבי, בחושך, בבדידות ובחוסר העונים הענקי הזה, איך הפסקנו להלחם ולהאבק עבור דברים החשובים לנו באמת? והרי הוא חשוב לכולם, אז למה אנחנו לא קמים מהכורסא או מהכיסא בפאב או במסעדה ופועלים?

עלה לי רעיון, הבלוג ואתם הופכים ברגע זה להיות שותפים שלי. ייתכן ותסגרו אותו לאחר שתקראו, ותאמרו עוד אחת שגם תתייאש בסוף, או שתצטרפו אלי, כל אחד והיכולת שלו, אפילו אם זה רק להעביר את הטקסט כאן למישהו נוסף. וזה הצעד: בכוונתי, תמימה שכמוני שמאמינה בכוח ההמון ובכוח הכלכלה, להוביל שביתה ארצית. מספיק יום אחד של שביתה לאומית בכדי שהמשק יפסיד המון המון כסף. זה למעשה לחץ אדיר על הממשלה, וזה הכוח שלנו כעם, כהמון שרוצה סך הכל להחזיר ילד אחד הביתה!!!

אני מאמינה שאפשר. שכל אחד ליום אחד יצא מהאיזור הנוח שלו של עבודה בית משפחה וילחם עבור ילד שכבר שלוש שנים לא רואה אור יום.זה באמת לא הרבה, זה מאמץ קטן של התאגדות שרק עם כוח המוני יצליח.

אז בבקשה, מי שקורא, ויחד איתי מאמין שאפשר, בבקשה תכתבו לי, או בטוקבקים או במייל האישי שלי yaelalloa@gmail.com

אני באמת מאמינה שאפשר להפעיל לחץ שיקדם עוד יותר את שיחרור גלעד שליט

אני מקווה שימשהו ילך איתי ויעזור לי להוביל צעד כזה…(ויותר מקווה שהוא יחזור מחר)

פלוס  עבודה חדשה

 פלוס פלטינה ו7 ברגים

מינוס 2  חברים 

פלוס חברה חדשה 

מינוס  קטנוע

מינוס אופניים

פלוס  חופשה

0 אהבה

פלוס 5 קילו

מינוס כמויות אלכוהול

פלוס סיגריות

פלוס שני מחזרים

פלוס התקרבות למשפחה

פלוס שלוש חברות נשואות

פלוס חברה שהפכה להיות אמא

מינוס חבר שעבר לחו”ל

פלוס הרבה דמעות

פלוס פלוס אהבה עצמית

מאחלת לעצמי השנה: בריאות, הצלחה והתקדמות בעבודה, שפע של כסף, אהבה וזוגיות , חברויות אמיתיות וחזקות, למידה, ירידה במשקל, חוזק ואמת פנימית, זמן איכות עם המשפחה והכלב שלי, יותר זמן לחברות שלי גם לאלו הנשואות, כתיבה מעמיקה יותר, לפ טופ חדש, אוטו חדש,  הגשמה של לפחות חלום אחד…ובמסגרת המסורתיות, לכל קוראי, הקרובים והרחוקים, אם פגעתי במישהו מכם בדרך זו או אחרת, אם הכאבתי והעלבתי- אני מבקשת סליחה. לא הייתה בכוונתי לפגוע באף אחד מכם, לפעמים החיים לוקחים לבד למקומות האלה.. אז שוב סליחה, ושולחת לכל אחד ואחת מכם חיבוק והצלחה…

אוייש אני קיטצ’ית !!!

זה שיר השנה של גלגל”צ אבל בהחלט גם שלי.. וכן כמו ששמתם לב אני אוהבת את אביתר בנאי - עד מחר